top

מופע המוזרויות בקרקס של דורותי רובינס

dorothyimageמופע המוזרויות בקרקס של דורותי רובינס/ שרון מלמד-אורון

במהלך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, מופע-המוזרויות (Freak Show) היה תצוגה מאורגנת ומקובלת של אנשים בעלי מומים שונים, פיסיים ומנטאליים, ושל התנהגויות חריגות.[2] מופע המוזרויות הוצג לצד מפגני האקרובטיקה בקרקס וכמותם היווה מחזה ראווה. הקהל המשתאה זכה לצפות במחזות ובתופעות יוצאי דופן שלא נראו מחוץ למסגרת הקרקס.




הַטֶּבַע הָיָה גַּחְמָנִי
בְּעַצְּבוֹ צוּרוֹת כֹּה מוּזָרוֹת
עִם אֵבָרִים כֹּה חֲרִיגִים
שֶׁנִּשְׁמָר בָּן עִם זֹאת הָרָצוֹן הָאֱנוֹשִי.
(דורותי רובינס, מתוך השיר "המוזרים")[1]

במהלך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, מופע-המוזרויות (Freak Show) היה תצוגה מאורגנת ומקובלת של אנשים בעלי מומים שונים, פיסיים ומנטאליים, ושל התנהגויות חריגות.[2] מופע המוזרויות הוצג לצד מפגני האקרובטיקה בקרקס וכמותם היווה מחזה ראווה. הקהל המשתאה זכה לצפות במחזות ובתופעות יוצאי דופן שלא נראו מחוץ למסגרת הקרקס.
בשנת 1932 יצא לאקרנים בארצות-הברית סרט האימה של הבמאי טוד בראונינג (Browning) מוזרים (Freaks). בראונינג, שהיה בצעירותו חבר בקרקס, נשען רבות בסרט על ניסיונו האישי. העלילה מתארת את חייהם של האנשים המופיעים בקרקס, האקרובטים והמוזרים. בדומה למופע-המוזרויות עצמו, גם לסרט לא לוהקו שחקנים מקצועיים לתפקידי המוזרים, אלא אנשים בעלי מומים שחריגותם בולטת. עם יציאת הסרט לאקרנים הוא התקבל בתגובות שליליות ובסלידה, על ידי המבקרים והקהל כאחד. הסרט, אשר במדינות מסוימות נפסל לחלוטין להקרנה, הוקרן בארצות הברית לתקופה קצרה בלבד, עד להורדתו מן המסכים על ידי חברת אם. ג'י. אם. (MGM) שהפיקה אותו.[3]
החל מראשית שנות השבעים ועד לשנות יצירתה האחרונות הרבתה דורותי רובינס לעסוק בנושא הקרקס – במופע, בדמויות וביחסים הנרקמים ביניהן. היא הציגה דמויות לוליינים מבצעים תרגילים מורכבים, מאלפים עם חיות הקרקס ורגעים אינטימיים לפני ההופעה, שהרכיבו יחד תמונה עשירה ואנושית של הקרקס. בין פסלי הקרקס הרבים של רובינס ישנה קבוצת פסלי ארד קטני מימדים המוקדשת למוזרים. קבוצה זו מציגה דמויות מעוותות כמו איש הפוך (1981) (איור 1), דמויות חסרות איברים, כמו ראש עם רגליים (1992) (איור 2), ננסים כמו ננס עם פרח (1979) (איור 3), והכלאות בין אדם לחיה, כמו איש-תרנגול (1981).[4] בדומה לבראונינג בסרטו מוזרים, גם רובינס, שצפתה בסרט, מטפלת בדמויות החריגים מנקודת מבט אוהדת.[5] כפי שאראה בהמשך, רובינס מבקשת להתמודד עם החריגות ועבודותיה ממשיכות את יחסו האמפתי של בראונינג כלפי דמויות החריגים.

בפסל איש הפוך מתואר אקרובט עומד על ידיו הארוכות והדקיקות כשרגליו מונפות מעל ראשו. העמידה על הידיים אינה טבעית והצפייה בה, ובקו הגוף המתעקל, יוצרת תחושה ראשונית של חוסר שיווי משקל. אולם, רובינס מאזנת את התנועה על ידי מיקום כפות הרגליים הגדולות מעבר לראש הדמות. שיבוש הפרופורציות של הדמות הוא המאפשר כאן את יצירת שיווי המשקל. גם בעבודתה ראש עם רגליים רובינס מייצרת הרמוניה מתוך חוסר האיזון. הדמות מעוררת חמלה, היא חסרת גוף, בעלת שתי רגליים ונתמכת במקל הליכה דקיק. על-אף שמקל ההליכה נועד להציע תמיכה לגוף, הוא למעשה מדגיש את חוסר האיזון שבדמות ואת עיוותה. רובינס משתמשת ברגליים ובמקל, אותם האיברים המעידים על שבריריות הדמות, כדי ליצור לה בסיס פירמידלי יציב. כפות הרגליים הגדולות מחזקות בסיס זה ונותנות מענה צורני לראש הכבד. בפסל ננס עם פרח נראית דמות ננס רוכנת אל עבר פרח. מסיביות פלג גופו העליון של הננס מנוגדת לשבריריות הגפיים הנושאות אך בקושי בנטל. רובינס דואגת לאזן את עיוות הדמות והיא נותנת לגוף הכבד להיתמך על ידי כל ארבע הגפיים, הנשענות על הקרקע בתנוחה בה הדמות מוצגת. הבחירה בדמות הננס כמושא היצירה והצגתו בפעולה יומיומית פשוטה מסיטה את תשומת הלב מחריגותו ומדגישה את אנושיותו.

כפי שעולה גם משירה של רובינס "המוזרים", יחסה לחריג טומן בחובו סקרנות ואמפתיה.[6] גישתה זו באה לידי ביטוי באמצעים האמנותיים והרעיוניים בהם היא משתמשת. כך למשל הבחירה לפסל דמויות קטנות מימדים מסירה את הרתיעה מפני החריג והמעוות ויוצרת יחסי אינטימיות וחמלה בין הצופה לפסל.
יצירותיה של רובינס משמרות את יחסי הצופה-נצפה כפי שהם מתקיימים בקרקס. הצופה במופעי הקרקס נמשך לשני הקטבים המתקיימים בו: הצגה של מומים ועיוותים אנושיים לראווה מחד, ומאידך מפגן אקרובטיקה מפעים ועוצר נשימה. בפסל הסולם (1992) (איור 4), מפוסלות בארד שתי דמויות בשיאו של תרגיל אקרובטי על סולם. הסולם מהווה בסיס פירמידלי איתן שתורם לתחושת האיזון בעבודה. דמות אחת ניצבת למרגלותיו, נתלית עליו, גופה בתנועה והיא מחווה בידה כלפי מעלה. הדמות השניה עומדת על ידיה בראש הסולם ורגליה מונפות מעלה בשיווי משקל. רובינס מקפיאה בפסל רגעים חולפים, ומנציחה שיאים של תנועה.
רובינס תארה בפסלים רבים את התלות והאמון שנוצרים בין הלוליינים. בפסל שיווי משקל (1991) (איור 5) היא יצרה מבנה רגיש ועדין. דמות לוליין יושבת על מוט דק, נתמכת בו ברגליה ועל ראשה דמות לוליין נוספת, הפוכה. הדמות העליונה נסמכת לגמרי על יציבות הדמות התחתונה כאשר שיווי המשקל מתאפשר הודות לאמון ביניהן ושליטתן בגוף.
החיפוש אחר איזון ושיווי משקל בעבודתה מופיע לא רק בנושאי הפסלים ובקומפוזיציות, אלא גם באופן הטיפול של רובינס בחומר עצמו. פני השטח של הארד בפסליה אינם חלקים, אלא בעלי בליטות המעניקות לדמויות תחושת חיות ותנועה פנימית. שיווי המשקל המתקבל הוא גם כזה של כוחות פנימיים וחיצוניים שמופעלים על הדמויות הממוקמות בחלל. רובינס שולטת בחומר, מותירה בו את סימני אצבעותיה שעיצבוהו ומביאה אותו לכדי איזון קומפוזיציוני ותמתי.
רובינס מתארת בשירה את ה"סדקים" שהם מבשרי הרעה, מקור החולשה, אך יחד עם זאת, הם השומרים על שיווי המשקל בעולמה:

הָעוֹלָם שֶׁלִי זָעִיר,
מִיקְרוֹקוֹסְמוֹס שֶׁאִיזּוּנוֹ שַׁבְרִירִי,
סְדָקִים מְבַשְִׂרֵי רָעָה וְחֻלְשָׁה
הַשּׁוֹמְרִים בָּה-בָּעֵת עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל
(דורותי רובינס, מתוך השיר "עולם בזעיר אנפין") [7]

בפסלי המוזרים רובינס מציגה את הסדקים, חולשת הדמויות ועיוותן, ומתוך העיוות היא גם יוצרת את האיזון ושומרת על שיווי המשקל. המערך הצורני של פסלי האקרובטים והמוזרים שמתאפיין במתח בין איזון להפרתו מתבהרים לאור הביוגרפיה של רובינס. מחלת ניוון השרירים שהתגלתה בגופה בשנת 1962 העניקה משמעות חדשה לנושאים כגון תנועה, איזון ושיווי משקל ביצירותיה.[8] ההתמודדות של רובינס עם גופה נוכחת כמטען נוסף בפסלים. רובינס, שהמחישה בחומר את רעיונותיה, השתמשה בגוף האנושי כבסיס ליצירתה. לאורך כל שנות עבודתה מופיעה הדמות האנושית כציר מרכזי והאמנית השתמשה בה בכדי להביע את רגשותיה.[9] החיפוש הבלתי פוסק אחר שיווי המשקל בגוף, גם אצל החריגים, מדגיש את חשיבותו של מעשה האמנות כמגלם אופטימיות ותקווה.
דרכה האמנותית של רובינס התגבשה בניו יורק בשנות החמישים בהשפעת אסכולת ניו יורק והמופשט האקספרסיבי,[10] אך מעניין לבחון את יצירתה בהקשר של האמנות הישראלית מאותה התקופה. אביבה אורי (1927-1989) יצרה את סדרת הרישומים בקרקס בשנת 1958. ברישום הלוליינית (איור 6) מתארת אורי בקו חד ודינאמי לוליינית במופע, רוכבת על חד אופן, שומרת על שיווי משקל באמצעות ידיה הפרושות לצדדים. אופי הקו יוצר מתח, תנועה ודריכות בפני הנפילה. בקפיצת הלוליינית (איור 7) רושמת אורי בקווים מהירים לוליינית במהלך קפיצה על במת הקרקס, אשר דמותה רק מרומזת ולא ברור מהיכן ולאיפה היא קופצת. הלולייניות של אורי חושפות את הפגיעות והסכנה שבמופע הקרקס.[11] אורי בחרה לרשום את הלולייניות על נייר בפורמט אנכי, המדגיש את המרחק בו הן מצויות מהבמה, מהקרקע, ובכך גם את הסכנה. הקווים האנכיים הסוגרים על הדמויות מן הצדדים, ממלאים את החלל ומאזנים את דמות הלוליינית שביניהם. הטיפול בדמויות החריגים והלוליינים, המבצעים תרגילים אקרובטיים, טומן בחובו זרעים של קריסה וסכנה. אולם, הן בעבודות של רובינס והן באלו של אורי מקור חולשת הדמויות והסכנה עימה הן מתמודדות הנחשפים ברישומים ובפסלים הוא גם מקור החוזק שלהן והוא זה המושך את הצופה להתבונן בהן. שתי האמניות יוצרות איזון בקומפוזיציה מתוך החולשה, השבריריות והסכנה.
החקירה המתמדת של הקרקס על שלל מופעיו סיפקה לרובינס קרקע פוריה לבחינת השליטה בגוף במצבים קיצוניים שונים: מצד אחד מוצגים האקרובטים המאתגרים את גופם בשליטה יוצאת דופן, המותחים פעם אחר פעם את גבולות היכולת האנושית, ומנגד, החריגים שגופם יצא משליטה מאתגרים את האידיאה ההומניסטית של האנושיות.
העניין בחריג והחמלה כלפיו משקף את הזדהותה של רובינס עם ה'אחר' ואהדתה אליו. ה'אחר', החריג, המודר לשולי החברה ונתפס על ידה כמעורר רתיעה, מאיים על הסדרים החברתיים המקובלים וה"נורמליים". על ידי דחיית והרחקת השונה וסימונו ככזה, מגדירה החברה את עצמה כ"נורמלית" ומקבעת חלוקה של מרכז ושוליים חברתיים.
דיאן ארבוס (Arbus, 1923-1971), צלמת אותה העריכה רובינס, בחרה גם היא להציב במרכז יצירתה את החריגים והנדחקים לשוליים.[12] גמדים, ענקים, עיוותים פיסיולוגיים, טרנסקסואלים, זונות ואנשים בעלי בעיות פסיכולוגיות, היוו מוטיבים מרכזיים בעבודותיה של ארבוס. בעשייתן האמנותית משיבות ארבוס ורובינס את החורגים מן הנורמה אל המרכז ומעניקות להן את היחס שהחברה שללה מהם. גם הסרט מוזרים של בראונינג מערער ומשבש את תפיסת הנורמליות בחברה. באמצעות מניפולציות עלילתיות הצופה מזדהה עם החריגים והמעוותים, על-אף רתיעתו הראשונית, ומנגד ה"נורמלי" למראית עין מתגלה לבסוף כזה שמגלם את הקלקול המוסרי הגדול ביותר.
מרכזיותם של החריגים בעבודותיה של רובינס מעניקה להם חשיבות רבה ומקום של כבוד. הפרדוקס של הנצחת החריגות מחד ואימוצה ברגישות מאידך, משמר את הדואליות שבסקרנות שמעוררות מוזרויות יחד עם קבלתן כחלק בלתי נפרד מעולמנו. רובינס מעדיפה את החריגים ומסמנת אותם בפסליה. המוזרים של רובינס הם "הנבחרים".

לְמַעַן הָאֱמֶת אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם,
אֶת אֵלֶּה שֶׁסֻּמְּנוּ לְתָמִיד,
נוֹשְׂאִים חֶרֶש אֶת פִּצְעֵיהֶם
הַחֲשׂוּפִים בִּגְבוּלוֹתֵיהֶם הַמְשֻׁנִּים
(דורותי רובינס, מתוך השיר "המוזרים")[13]

[1] דורותי רובינס, "המוזרים," פעימה מלב הפעימות: הרהורים אוטוביוגרפים, מתרגמת לאה זהבי (עין-הוד: דורותי רובינס, 1999), 53.
[2]Robert Bogdan, Freak Show: Presenting Human Oddities for Amusement and Profit (Chicago: The University of Chicago Press, 1988), 1.
[3]"Freaks," SBBFC, web, 14 January 2010, <http://www.sbbfc.co.uk/CaseStudies/Freaks>.
[4]ראה איור של איש-תרנגול במאמרו של איתי רתם, "חיפוש ומוצא: המטמורפוזה בעבודתה של דורותי רובינס," בקובץ זה.
[5]אריה ברקוביץ, "דורותי רובינס- התאטרון האנושי," בתוך דורותי רובינס – התאטרון האנושי (עין הוד: מוזיאון ינקו-דאדא, 2009), 6.
[6] רובינס, "המוזרים".
[7] דורותי רובינס, "עולם בזעיר אנפין," פעימה מלב הפעימות: הרהורים אוטוביוגרפים, 169.
[8]דינה רובינס-דקל, "פרויקט 'אימא'," בתוך דורותי רובינס – התאטרון האנושי, 10.
[9]אירית מילר, מבוא, פסלים (עין הוד: דורןתי רובינס, 1990), 140.
[10]ברקוביץ, 5.
[11]גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, "שיחה ראשונה," בתוך אביבה אורי (עין חרוד: משכן לאמנות, 2002), 67.
[12]בפגישה שנערכה עם בתה של רובינס, דינה רובינס-דקל, ב-12 לדצמבר 2009, סיפרה הבת על ההערכה שרכשה אמה לארבוס.
[13] רובינס, "המוזרים".

 

דף הבית דף הבית מאמרים מופע המוזרויות בקרקס של דורותי רובינס